המילים הראשונות שנאמרות ליהודי הראשון אינן חוק. הן פקודת יציאה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אברהם בן שבעים וחמש. והוא הולך.
המסורת מתארכת את היציאה הזאת לסביבות שנת 1750 לפני הספירה. הארכיאולוגיה אינה מאשרת ואינה מפריכה את סיפורי האבות. העדות החיצונית הראשונה לשם ישראל מאוחרת יותר: מצבה מצרית מימי מרנפתח, בסביבות 1208, המזכירה קבוצה היושבת בכנען.
מה שהמשפחה הזאת מביאה מסתכם בשלושה דברים. אל אחד, בלתי נראה, שמדבר: לא פסל, לא הר, לא נהר. ברית, כלומר חוזה עם חובות לשני הצדדים. וארץ, שנקראת בשם בטקסט עוד לפני שיושבה: שכם, בית אל, חברון.
וארץ, שנקראת בשם בטקסט עוד לפני שיושבה: שכם, בית אל, חברון.
שבעים יורדים למצרים, אומר ספר בראשית. ספר שמות מונה ארבע מאות ושלושים שנה. ארבע מאות שנה אחר כך, מה שיוצא משם הוא כבר לא משפחה.
למרגלות ההר העם עונה בשתי מילים. קודם לעשות, אחר כך להבין. התלמוד עדיין תמה על כך.
מה שיוצא מן ההר הזה לא נכתב קודם לכן בשום מקום: יום מנוחה בשבוע לאדון כמו לעבד, חוק כתוב שמחייב את המלך כמו את העני. לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, זה דבר שלא נשמע כמותו.
חמישה חלקים, מההבטחה ועד השיבה. הבא בתור: הממלכה, ושני החורבנות.