התורה לא כותבת מאה עשרים ושבע שנים. היא כותבת "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" (כג, א), והמילה שנה חוזרת בכל פעם. רש"י לומד מכך שכל מספר נדרש לעצמו: בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. והפסוק נחתם ב"שני חיי שרה": כולן שוות לטובה.
אברהם קיבל הבטחה על כל הארץ, חמש פעמים בפרשת לך לך. אין לו בה אפילו מקום לקבור את אשתו. "גר ותושב אנכי עמכם", הוא אומר לבני חת (כג, ד). עפרון מציע לו את השדה והמערה במתנה: "השדה נתתי לך" (כג, יא). אברהם מסרב: "נתתי כסף השדה קח ממני" (כג, יג). הוא שוקל "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" (כג, טז), לעיני כולם.
המדרש זוכר. רבי יודן בר סימון מונה שלושה מקומות שאין אומות העולם יכולות לומר עליהם לישראל גזולים הם בידיכם: מערת המכפלה, שאברהם שילם עליה; בית המקדש, שדוד שילם עליו; וקבר יוסף, שיעקב קנה את חלקתו (בראשית רבה עט, ז).
צריך אישה ליצחק. העבד של אברהם לוקח "עשרה גמלים" (כד, י) ויוצא לארם נהריים. המבחן שלו הוא משפט אחד, ליד הבאר: הנערה שתאמר "שתה, וגם גמליך אשקה" (כד, יד). רבקה עושה בדיוק את זה, ובמהירות: "ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (כד, כ).
רבקה עושה בדיוק את זה, ובמהירות: "ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (כד, כ).
המשפחה רוצה להשאיר אותה עוד כמה ימים. קוראים לה ושואלים: "התלכי עם האיש הזה?" והיא עונה במילה אחת: "אלך" (כד, נח). אותו פועל שאברהם שמע שתי פרשות קודם: לך לך. הוא קיבל פקודה. היא בחרה. ורש"י מוסיף בשמה: "מעצמי, ואף אם אינכם רוצים".
"ויבאה יצחק האהלה שרה אמו" (כד, סז). רש"י, בעקבות המדרש, מספר מה האוהל איבד. כל זמן ששרה הייתה קיימת, נר דלק מערב שבת לערב שבת, ברכה הייתה מצויה בעיסה, וענן היה קשור על האוהל. משמתה, פסקו. וכשבאה רבקה, חזרו.
אז הפרשה לא נקראת כך בטעות. שרה מתה בפסוק השני, והיא עדיין במילה האחרונה של הסיפור: "וינחם יצחק אחרי אמו". הערב, הנר נדלק שוב.
