האוהל הפתוח של אברהם: למה היהודי הראשון ביקש מה' להמתין בשביל שלושה זרים

כאן, לדעתנו, נמצא תיאור התפקיד של היהודי הראשון. לא אמונה מופשטת ולא טקס: אוהל פתוח, ורגליים שרצות לקראת מי שאינך מכיר. ה' עצמו מנסח זאת כמה פסוקים אחר כך, כשהוא מסביר למה בחר באברהם: «כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט» (י"ח, י"ט). צדקה ומשפט. זה מה שאברהם נדרש להוריש, וזה מה שכל יהודי, בבני ברק, בתל אביב, בפריז או בניו יורק, ירש ממנו.

ומיד אחרי האירוח מגיע המבחן השני של אותו עיקרון: סדום. ה' מגלה לאברהם מה עומד לקרות לעיר, ואברהם, במקום לשתוק, מתווכח. על עיר שאינה שלו, על אנשים שאינם בני בריתו. «חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע... הֲשֹׁפֵט כׇּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט» (י"ח, כ"ה). רש"י מסביר ש"חלילה" כאן היא לשון חולין: יהיה זה חילול, יאמרו עליך שאתה ממית צדיקים ורשעים יחד. ובאותה נשימה אברהם מוסיף: «וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר» (י"ח, כ"ז). זו התעוזה היהודית בטהרתה: לעמוד מול הכוח הגדול ביותר ולדרוש צדק, ולזכור באותו רגע שאתה אבק.

רש"י מסביר ש"חלילה" כאן היא לשון חולין: יהיה זה חילול, יאמרו עליך שאתה ממית צדיקים ורשעים יחד.

**והנה הזווית שכדאי לקחת הביתה השבוע.** ישראל יצאה זה עתה מבחירות, וכולנו עסוקים בחשבון אחד: כמה מנדטים לכל גוש, מי מגיע ל־61. אברהם עושה בפרשה חשבון אחר לגמרי. הוא לא שואל כמה אנשים איתו. הוא שואל כמה צדיקים מספיקים כדי להציל את כולם, ויורד מ־50 ל־10. המספר שמעניין אותו אינו הרוב, אלא המינימום של צדק שמחזיק עיר שלמה. זה שיעור לחברה הישראלית כולה, לא לצד אחד בה: לא מי ניצח, אלא כמה צדקה ומשפט יש בבית, כי זה מה שמחזיק אותו.

הפרשה נחתמת בעקדה, על הר המוריה, שהמסורת מזהה עם הר הבית בירושלים. גם שם המילה החוזרת היא "יחדיו": «וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו» (כ"ב, ח). אב ובן, דור ודור, הולכים יחד אל המקום שה' יראה. והברכה שניתנת שם היא ברכה לכולנו, בלי חלוקה לגושים: «וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם» (כ"ב, י"ז). אוהל פתוח, ויכוח לשם שמים, והליכה יחדיו. זה מה שהיה לנו לפני שהיו מפלגות, וזה מה שיישאר אחריהן. שבת שלום.