"נדחו על הסף": כשאגודת הפסיכולוגים האמריקנית לא מקשיבה לחבריה היהודים

את הרפלקס הזה יהודים מכירים היטב מאז 7 באוקטובר. במוסדות רבים, באמריקה כמו באירופה, הכאב היהודי הפך לכאב היחיד שמתווכחים עליו לפני שמכירים בו. את היהודי שאומר שנפגע שואלים אם הוא לא מגזים, אם הוא לא מבלבל בין ביקורת על ישראל לשנאת יהודים, אם הוא לא עושה שימוש ציני בהיסטוריה שלו. משום מיעוט אחר לא דורשים מבחן כניסה כזה כדי לקבל את הזכות לכאוב. דוח שמתעד יחס כזה באגודה של פסיכולוגים לא מתאר מקרה בודד: הוא נותן שם למנגנון.

דוח שמתעד יחס כזה באגודה של פסיכולוגים לא מתאר מקרה בודד: הוא נותן שם למנגנון.

ובכל זאת, יש בידיעה הזאת משהו שמרים. ראשית, חברים יהודים הגישו תלונות. הם לא יצאו מהחדר בשתיקה, הם השתמשו בערוצים הקיימים, הם השאירו עקבות. שנית, מישהו ראה צורך לכתוב דוח, וכלי תקשורת הביא אותו עד אלינו. מוסד שדוחה תלונות יכול להיתפס בקלקלתו, בתנאי שהמתלוננים קיימים ומדברים. זה בדיוק מה שקרה.

הלקח נוגע לכולנו, הרבה מעבר לפסיכולוגיה האמריקנית. היהודי מסרסל שליד פריז במשרד הממשלתי שבו הוא עובד, הסטודנט באוניברסיטה, הרופא בלשכה המקצועית שלו, המילואימניק בחברה שבה הוא מועסק: לכל אחד מהם יש לפעמים תחושה שהתלונה שלו "תטואטא". התשובה אינה לשתוק, וגם לא להסתפק בהתמרמרות בינינו לבין עצמנו. התשובה היא להגיש, לתעד, לספור, ואז לגבות את מי שעשה זאת, דתיים וחילונים, בישראל ובתפוצות. כל ישראל ערבים זה לזה: זה חל גם על תיקי תלונות.

לא על היהודים להוכיח את כאבם. על המוסדות, ובראשם אלה שמקצועם הוא להקשיב, ללמוד לשמוע אותו. נעקוב אחרי הדוח הזה, ואחרי תגובת האגודה, באותה קפדנות שאנחנו דורשים מאחרים: קודם כול העובדות.