בסביבות שנת 200 התורה שבעל פה נכתבת: זו המשנה. בסביבות שנת 500 התלמוד הבבלי נחתם. אלפי עמודים של מחלוקת, ולא קטכיזם: דעת המיעוט נשמרת לצד ההלכה.
מקצה אחד של העולם הידוע לקצה השני, מכתבים נוסעים עם הסוחרים. קהילה שואלת, ישיבה משיבה, והתשובה הופכת לתקדים במרחק אלף קילומטר.
בבל, אלכסנדריה, רומא. אחר כך קורדובה, שבה כותבים בערבית ובעברית, עד שהאלמווחידון כופים התאסלמות והרמב"ם נמלט למצרים. אחר כך מיינץ, אחר כך קרקוב. בכל פעם אותה תנועה: מתיישבים, משגשגים, ויום אחד מבקשים מהם ללכת.
אחר כך קורדובה, שבה כותבים בערבית ובעברית, עד שהאלמווחידון כופים התאסלמות והרמב"ם נמלט למצרים.
1096: בדרכם לירושלים, הצלבנים טובחים בקהילות הריין. 1290: אנגליה מגרשת את יהודיה. 1306: צרפת מגרשת את שלה. 1492: ספרד, אחרי אלף שנה. פורטוגל ב-1497.
צו גרנדה מן ה-31 במרס 1492 נותן ארבעה חודשים למכור, לצאת או להתנצר. המגורשים לוקחים איתם את שפתם, הלדינו, עד סלוניקי, איסטנבול ופאס, ושם ידברו בה עוד ארבע מאות שנה.
בינתיים פולין מקבלת אותם ומעניקה כתבי זכויות, מתקנת קליש ב-1264 ועד קזימיר השלישי ב-1334. מפקד 1764 מונה כ-750,000 יהודים בפולין-ליטא. מרכז אירופה היהודית עבר מזרחה, ושם יישאר עד המאה העשרים.
איך מחזיק עם בלי מדינה? עם שפה שנשמרת לתפילה. עם לוח שנה שמכוון לעונות של ארץ שכבר לא גרים בה: מבקשים את גשמי יהודה מתוך פולין. ועם משפט שחוזר בכל שנה בפי אנשים שמעולם לא היו שם: לשנה הבאה בירושלים.