השבת קוראים את פרשת תולדות. בין התאומים לברכה הגנובה מסתתר פרק שקט: פלשתים ממלאים בעפר את בארות אברהם, ויצחק חופר אותן מחדש וקורא להן בשמות של אביו. אחר כך הוא חופר משלו: עשק, שטנה, רחובות. הרמב"ן קרא בשלוש הבארות האלה את ההיסטוריה כולה, ויש בהן גם שיעור לשולחן השבת שלנו, השבוע.
השבת, ד' בכסלו תשפ"ז, קוראים את פרשת תולדות (בראשית כ"ה, י"ט עד כ"ח, ט'). כולם זוכרים את הסצנות הגדולות: התאומים שמתרוצצים בבטן רבקה, נזיד העדשים, הברכה שיעקב מקבל כשידיו מחופשות לידי עשו. אבל באמצע הפרשה, בפרק כ"ו, יש פרק שקט, כמעט טכני, שבו יצחק לא עושה שום דבר דרמטי: הוא חופר בארות. ודווקא שם, לדעתי, מסתתר השיעור שאנחנו צריכים השבוע.
הרקע: רעב בארץ. יצחק נשאר, יושב בגרר אצל הפלשתים, זורע, ו"מצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית כ"ו, י"ב). ההצלחה מעוררת קנאה, והתגובה של השכנים מתוארת בפסוק אחד יבש: "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר" (כ"ו, ט"ו). שימו לב: הם לא גנבו את המים ולא השתלטו על הבארות. הם סתמו אותן בעפר. באר סתומה לא משרתת אף אחד; היא רק מוודאת שגם אתה לא תוכל להישאר.



