Midbar
→ חזרה
חברה

תולדות: סתמו לו את הבארות בעפר, והוא חפר אותן שוב באותו שם

השבת קוראים את פרשת תולדות. בין התאומים לברכה הגנובה מסתתר פרק שקט: פלשתים ממלאים בעפר את בארות אברהם, ויצחק חופר אותן מחדש וקורא להן בשמות של אביו. אחר כך הוא חופר משלו: עשק, שטנה, רחובות. הרמב"ן קרא בשלוש הבארות האלה את ההיסטוריה כולה, ויש בהן גם שיעור לשולחן השבת שלנו, השבוע.

·מקור: Sefaria

השבת, ד' בכסלו תשפ"ז, קוראים את פרשת תולדות (בראשית כ"ה, י"ט עד כ"ח, ט'). כולם זוכרים את הסצנות הגדולות: התאומים שמתרוצצים בבטן רבקה, נזיד העדשים, הברכה שיעקב מקבל כשידיו מחופשות לידי עשו. אבל באמצע הפרשה, בפרק כ"ו, יש פרק שקט, כמעט טכני, שבו יצחק לא עושה שום דבר דרמטי: הוא חופר בארות. ודווקא שם, לדעתי, מסתתר השיעור שאנחנו צריכים השבוע.

הרקע: רעב בארץ. יצחק נשאר, יושב בגרר אצל הפלשתים, זורע, ו"מצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית כ"ו, י"ב). ההצלחה מעוררת קנאה, והתגובה של השכנים מתוארת בפסוק אחד יבש: "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר" (כ"ו, ט"ו). שימו לב: הם לא גנבו את המים ולא השתלטו על הבארות. הם סתמו אותן בעפר. באר סתומה לא משרתת אף אחד; היא רק מוודאת שגם אתה לא תוכל להישאר.

מה יצחק עושה? "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו... ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו" (כ"ו, י"ח). הוא לא ממציא שמות חדשים. הוא מחזיר לכל באר את השם שאביו נתן לה. וזה לא רק עניין רגשי: שם הוא תביעה. מי שסותם באר רוצה שישכחו שהייתה שם באר. מי שקורא לה שוב בשם הישן אומר: היא הייתה כאן, היא שלנו, והיא חוזרת.

ואז הוא חופר בארות משלו. על הראשונה רבים איתו רועי גרר, "לנו המים", והוא קורא לה עשק (כ"ו, כ'). על השנייה רבים שוב, והוא קורא לה שטנה (כ"ו, כ"א). הוא לא נלחם, הוא זז. ועל השלישית לא רבו: "ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כ"ו, כ"ב).

ועל השלישית לא רבו: "ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כ"ו, כ"ב).

הרמב"ן מודה שבפשט, הסיפור לא מוסיף כבוד רב ליצחק: הוא חוזר על מה שאביו כבר עשה. ולכן הוא קורא בו את העתיד. באר מים חיים היא בית ה' שיבנו בני יצחק. עשק, הריב, הוא הבית הראשון, שהאומות רבו עלינו עד שהחריבו אותו. שטנה, מילה קשה יותר, שמופיעה גם בעזרא ד', ו' נגד יושבי יהודה וירושלים, היא הבית השני, שחרב ואחריו באה הגלות. ורחובות, הבאר שעליה לא רבו, היא הבית שעוד ייבנה, בלי ריב ובלי מחלוקת.

מה זה אומר לנו, בנובמבר 2026, יותר משלוש שנים אחרי 7 באוקטובר? קודם כול, שסתימת בארות איננה המצאה חדשה. מי שמוחק שמות, מי שטוען שלא היה כאן מקדש, מי שקורא ליהודה ושומרון בשם אחר, עושה בדיוק את מה שעשו רועי גרר: ממלא עפר. והתשובה של יצחק איננה צעקה. היא חפירה, ושם ישן שחוזר למקומו.

אבל יש בפרק הזה שיעור שני, פנימי, וזה מה שאני רוצה להשאיר לשולחן השבת. על עשק ועל שטנה יצחק לא התעקש. הוא לא בזבז את חייו על באר אחת שרבים עליה: הוא העתיק משם וחפר הלאה, עד שהגיע למקום שבו יש מרחב לכולם. בשבועות שבהם המדינה סופרת מנדטים ומנסה להרכיב ממשלה, ובכל משפחה יש ויכוח משלה על גיוס, על החטופים, על מי צודק, כדאי לזכור את הסדר: עשק, שטנה, ורק אז רחובות. הריב איננו הסוף. הוא השלב שלפני המרחב. "ופרינו בארץ" לא נאמר על הבאר שניצחו בה, אלא על הבאר שלא רבו עליה.

במדבר, הבאר היא מה שמאפשר להישאר. בפרשה הזאת יצחק הוא זה שנשאר: ברעב, בקנאה, בריב. הוא זורע, חופר, קורא בשמות. זו אולי הגדולה השקטה שלו: לא לייסד ולא לכבוש, אלא לפתוח מחדש את מה שניסו לסתום. שבת שלום.

#פרשתתולדות#פרשתהשבוע#יצחק#בארות#רמבן#שבתשלום#Midbar

Midbar חי מהקוראים שלו.

בלי חומת תשלום, בלי הרשמה, בלי מעקב. תמיכה, פעם אחת או כל חודש, מממנת את מה שקראת עכשיו.

לתמוך ב־Midbar

עוד לקרוא