קשם, דוחה והמספר יומיים: מה שישראל צריכה לקרוא מתחת לכותרות

כאן נמצא המספר החשוב של השבוע, והוא אינו 30 ההתקפות על ספינות סוחר שרשמה בחודש אוקטובר הרשות הימית הבריטית UKMTO, שיא. המספר הוא יומיים. מי שממהר כל כך לקבל את כספו ואת נמליו בחזרה, ומשאיר את הגרעין ל״דיונים על השאר״, אומר בקול רם מה חשוב לו ומה הוא מקווה לדחות. סדר הפעולות הוא התוכן. 48 שעות מספיקות כדי לשחרר נכסים ולהרים מצור; הן לא מספיקות כדי לוודא מה קורה מתחת להר.

מכאן ההבדל בין וושינגטון לירושלים, שהעיתונות מתארת כ״שיחה קשה״. לפי ברק רביד באקסיוס, בשיחת שבת בין טראמפ לנתניהו דחף ראש הממשלה לתקוף ״מיד אחרי בחירות האמצע״, וטראמפ ביקש למצות את המשא ומתן. AP מוסיפה, מפי שלושה גורמים אנונימיים, שהנשיא ״לא נראה כמי שהחליט״, ושבעלות ברית במפרץ מזהירות. טראמפ עצמו, בגלוי, אומר שני דברים באותו יום: ״זו לא מלחמה. זו מלחמה רכה מאוד״, ושהוא יכול לפגוע באתר התת-קרקעי ״פיקאקס מאונטיין״ ״בתוך שעה״. ג'יי די ואנס מסכם: התקדמות, אבל ״אפשרויות קינטיות״ נשארות על השולחן. זו איננה מחלוקת על המטרה. על המטרה, מניעת פצצה איראנית, אין פער בין טראמפ לנתניהו, ואין פער בין מצביע ליכוד למצביע ישר, בין חרדי מבני ברק למילואימניק מתל אביב. המחלוקת היא על שעון.

ג'יי די ואנס מסכם: התקדמות, אבל ״אפשרויות קינטיות״ נשארות על השולחן.

AP מצטטת גורמים אנונימיים שטוענים כי חידוש המלחמה עשוי לעזור לנתניהו להקים ממשלת חירום אחרי שגושו איבד את הרוב ב-27 באוקטובר. זו טענה, לא עובדה, וראוי לשפוט אותה כפי ששופטים כל מנהיג: על המעשים. העובדה שאפשר לבדוק היא אחרת: במשך שמונה חודשי מלחמה, מאז 28 בפברואר, ישראל וארה״ב פעלו יחד, עלי ח'אמנאי חוסל, והאדמירל בראד קופר מפיקוד המרכז מעיד ש״כל נתיבי המעבר העיקריים במצר הורמוז נשארים פתוחים״ למרות השיא בהתקפות. איראן, שמאיימת מפי המנהיג העליון מוג'תבא ח'אמנאי על ״תגובה מיידית ללא גבולות גיאוגרפיים״, היא זו שמבקשת ליישם הסכם בתוך יומיים.

ולכן הדרישה הישראלית הנכונה מוושינגטון, בכל ממשלה שתקום בירושלים, איננה בהכרח ״תקפו מחר״. היא ״אל תחתמו על סדר הפוך״. אם בשתי ההנהגות מסכימים שהמטרה היא הגרעין, הגרעין לא יכול להיות הסעיף האחרון. ביום שבו ארה״ב תקפה בקשם והשוק הימר על שלום, זו הנקודה שבה מדינת ישראל, על כל גווניה, יכולה לדבר בקול אחד.