כי היו שיטות אחרות. אפשר היה לחכות להכרעה של בית המשפט, להציב אולטימטום, להעביר חוק ברוב הדחוק ביותר נגד חלק מהמדינה. הבחירה לשבת לאותו שולחן היא הכרה בכך שלצד השני יש על מה להגן, ושהוא יהיה כאן גם מחר.
ומה שכל צד מגן עליו הוא לגיטימי. עולם הישיבות נושא את לימוד התורה, זה שהחזיק את העם היהודי יחד במשך 2,000 שנה בלי מדינה ובלי צבא, וזה שדור אחד בנה מחדש בישראל אחרי שהשואה החריבה את מרכזיו באירופה. המילואימניקים, מצדם, חוזרים משלוש שנות מלחמה עם דרישה פשוטה: שהנטל יישא על יותר כתפיים. חרדי מבני ברק ומילואימניק מתל אביב אינם מגנים על שתי מדינות. הם מגנים על אותה מדינה, משני פתחים.
מה שמחזיק אותם יחד גדול ממה שמפריד ביניהם: הביטחון של אותם ילדים, ההמשכיות של אותו עם, הקשר לאותה ארץ. חוק הגיוס אינו ויכוח על שייכות. הוא ויכוח על הדרך לשרת. ומנהלים משא ומתן רק עם מי שאי אפשר לוותר עליו.
מה שמחזיק אותם יחד גדול ממה שמפריד ביניהם: הביטחון של אותם ילדים, ההמשכיות של אותו עם, הקשר לאותה ארץ.
מילה על אוצר המילים, כי הוא חשוב. הכותרת של "טיימס אוף ישראל" מדברת על "ultra-Orthodox". המילה אינה שלהם. הם קוראים לעצמם חרדים, "החרדים אל דברו". לקרוא לאנשים בשם שהם קוראים לעצמם הוא המחווה הראשונה בכל משא ומתן, ומדבר מקפיד על כך.
נותרה הזווית שמפספסים לעתים קרובות כשמסתכלים מבחוץ, מצרפת למשל. שם קוראים את התיק הזה דרך משקפיים מקומיים: חילוניות מול דת, רפובליקה מול קהילה. המשקפיים האלה לא עובדים כאן. איזנקוט וליברמן לא מבקשים מהחרדים להאמין פחות: הם מבקשים מהם לחלוק בנטל. והמפלגות החרדיות לא מבקשות מישראל להפסיק להיות מדינה: הן מבקשות ממנה להגן על לימוד שבלעדיו לא היה לה עם לכנס. זה לא עימות של ערכים. זה חוזה שצריך לכתוב בין שני חצאים של אותה ירושה, זה ששמר על הספר וזה שחזר אל הארץ.
28 ימים זה קצר לחוזה כזה. שום דבר לא מבטיח שהוא ייחתם הפעם. אבל מדינה שיוצאת משלוש שנות מלחמה, ושמנהיגיה בוחרים, בנושא הרגיש ביותר, לדבר במקום להכריע, מראה מה מחזיק אותה על הרגליים. האחדות אינה סיסמה של ליל בחירות. היא שולחן שמסכימים לשבת אליו.