נעצור רגע על התפקיד הזה, כי הוא הנושא האמיתי. לנשיא המדינה אין רוב, אין מפלגה, אין צבא. יש לו משימה: להקשיב לרשימות שנבחרו, לספור את ההמלצות, ולהטיל על חבר כנסת אחד לבנות קואליציה בתוך פרק זמן שקובע החוק. השם שייאמר מפיו אינו כתר. הוא עול, עם שעון. מי שמקבל אותו יכול להיכשל, והמדינה יודעת את זה.
וזה מה שמדבר רוצה להדגיש. כבר שנתיים ישראל נלחמת בכמה חזיתות, קוברת את חייליה, מחכה לחטופים שלה. ובתוך הזמן הזה היא עשתה שלושה דברים, לפי הסדר: הלכה לקלפי במועד שנקבע, ספרה עד המעטפה האחרונה, ועכשיו היא מעבירה את השלטון בהליך כתוב, פומבי, עם תאריך. לא דרך הרחוב, לא בצו חירום. יום ראשון, הודעה, שם. הרבה מדינות שחיות בשלום לא יודעות לעשות את זה.
מי שרוצים את סופה של ישראל, בטהרן ובעזה, ומי שבאירופה עשו מקצוע מהשמצתה, מהמרים מאז 7 באוקטובר על דבר אחד: השבר. מדינה מפולגת מדי מכדי לשלוט בעצמה. מה שיקרה ביום ראשון הוא התשובה המאופקת ביותר שאפשר לתת להם. מיליוני ישראלים מכל הגוונים, דתיים וחילונים, מבני ברק ועד תל אביב, יחכו לאותו שם, שייאמר מפי אותו אדם, לפי אותו חוק. אפשר להתווכח על השם. על הכלל לא מתווכחים.
מי שרוצים את סופה של ישראל, בטהרן ובעזה, ומי שבאירופה עשו מקצוע מהשמצתה, מהמרים מאז 7 באוקטובר על דבר אחד: השבר.
ולאחינו בתפוצות זה חשוב לא פחות מאשר בירושלים. הממשלה שתצא מההטלה הזאת תהיה ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי. היא תדבר בשמם באו"ם, היא תקבל את ילדיהם שעולים לישראל, היא תגיב כשבית כנסת יעלה באש אי שם בעולם. הם לא מצביעים כאן, אבל הם חלק מזה. ולכן אף יהודי בתפוצות, בצרפת או בכל מקום אחר, לא צריך לבחור צד ברגע הזה: הצד שלנו הוא שהמשימה תצליח, שלמדינה תהיה ממשלה, ושהיא תהיה חזקה.
ולכן הזווית שאנחנו בוחרים אינה "מי". היא "איך". ביום שבו נפסיק להתפעל מכך שמדינה במלחמה מעבירה את השלטון בהודעה נשיאותית ביום ראשון, נדע ששכחנו מה שווה דמוקרטיה יהודית חיה. מדבר לא שוכח. ביום ראשון נפרסם את השם. היום אנחנו אומרים את הכלל, ואת הגאווה שלנו לראות אותו מחזיק מעמד.
